La stessa bocca che pronuncia in italiano-dente-pulito

parla scoiattolese come un nativo.

Non oso immaginare quando sgranocchia una carota quando

la tastiera forse notturna e le briciole di snack corrosivo,

la camicia macolata ancora intrisa di merenda.

 

Chissà se l’autrice dell’articolo sulla scoperta della spallina –

vedova profondamente viva –

sapeva già che avrei fatto colazione con te

al bar “Operaio schiacciato” dove conobbi tuo marito

gentilmente sfilato in formato tessera per darmi un’occorrenza 3D.

 

Prima, affaccendato tra i cespugli a stanare la lepre,

mi sono messo a ululare cercando di richiamare la tua attenzione sul mio cuoio capelluto

ma tu eri troppo occupata a fingerti crocifissa sui cuscini

e la testa t’era scivolata tra i cuscini e l’eternità:

spazio normalmente riservato alle note del traduttore.

 

סביב בית הקפה

 

אותו פה שביטא באיטלקית-שן-נקיה

מדבר סנאית כמו יליד.

אני לא מעז לדמיין איך הוא מכרסם גזר

כשהמקלדת, אולי לילית, והפירורים מהחטיף החלוד,

החולצה המוכתמת עדיין ספוגה בארוחת העשר

 

מי יודע אם מחברת המאמר על גילוי דרגות הכתף-

אלמנה, שבאופן עמוק, חיה-

כבר ידעה שאוכל איתך ארוחת בוקר

בבית הקפה “הפועל המעוך” שם הכרתי את בעלך

שצעד על המסלול בנימוס בתצורת כרטיס כדי לתת לי סימן בשלושה מימדים

 

קודם, כשהייתי מוטרד בין השיחים כדי להוציא את הארנבת,

התחלתי לילל, ביקשתי להסב את תשומת לבך לעור הקרקפת שלי

אבל את היית עסוקה מדי בלדמיין את עצמך נצלבת על הכריות

והראש החליק לך בין הכריות לבין הנצח:

מקום השמור בדרך כלל להערת המתרגם.